החגים הגיעו – זמן לאכול! על חגים, יהודים ואוכל

חגי ישראל מזמנים שפע הזדמנויות לאכילה; הסיפור העומד מאחורי כל החגים היהודיים, למעט שלושת הרגלים, הוא: "הם ניסו להרוג אותנו, הם נכשלו – בואו נאכל".

לכל חג יש לנו את המאכל החגיגי המיוחד, ולמרבה הפלא, אף אחד מהם לא דיאטטי. שבועות – כי לא באמת צריך סיבה לאכול עוגות גבינה, אבל אם כבר יש כזה תירוץ…; חנוכה – חג המטוגנים, סופגניות ולביבות – לזכר כד השמן והמכנסיים מיוון שלא יעלו עלינו יותר; פורים – אוזני המן – כי מי לא רוצה לאכול אוזניים ממולאות במשהו שחור? פסח – מצות – לזכר המרקם והטעם של הטיט ממנו הכינו בני ישראל לבנים במצרים; גפילטע פיש – כנ"ל.

כדי לפצות את עצמנו על המאכלים החגיגיים אותם אנחנו נאלצים לאכול, רובנו משקיעים בהכנת שאר הארוחה ומבשלים כאילו אנחנו עומדים לפני מצור. אמנם הרומאים של ימינו עסוקים יותר בהכנת פסטה ופחות בכיבוש ארץ ישראל, אבל לעולם אי אפשר לדעת.

על חטאים שבין האדם למקרר
על חטאים שבין האדם למקרר יום הכיפורים אינו מכפר, מתוך הספר "דיאטה?! הצחקת אותי",

48 השעות בהן אוכלים הכי הרבה הן סביב יום כיפור, כמובן. האשליה שאחרי צום של 24 שעות אנחנו עומדות לרזות, מזמינה השתוללות בארוחה המפסקת בערב החג, כאילו אין מחר. למרבה ההפתעה, מיד אחרי ערב החג – מגיע המחר! ומובן שעלינו לפצות את עצמנו בסיום הצום על ההרעבה הממושכת. צום של יממה, לא חודש, כן?

איכלו, צומו וזכרו: על חטאים שבין האדם למקרר – אין יום הכיפורים מכפר.

זה לא שאני רוצה להשמין בחגים, באמת שלא. אבל הכוונות הטובות והבגדים החדשים לחוד, והמציאות לחוד. בחדר הכושר בו אני מבקרת תלו לקראת הימים הנוראים (אין יותר נורא משבע ארוחות חגיגיות ברצף, 10 ימי חופשה עם ילדים, ו-3 ק"ג מיותרים בממוצע לאדם) המלצות לאכילה נכונה. ההמלצה האהובה עליי ביותר הייתה זו: "סרבו בנימוס לקינוח, אל תרגישו לא נעים".

העצה הזאת השאירה אותי עם תחושה שסדר העדיפויות שלי אינו מתואם עם החשיבה ההגיונית בעולם: מבחינתי, הקינוח הוא המטרה היחידה שעבורה שווה בכלל להגיע לארוחות החג! האוכל הוא הדבר הזה שצריך לגמור אותו, כדי שאפשר יהיה, סוף-סוף, לאכול קינוח.

ולמען הסר ספק, פירות אינם קינוח. פירות הם קישוט לשולחן.

באחת מארוחות החג, אחרי שכיסחתי קערת מרק ירקות ענקית, כרסמתי פינה של קיש פטריות ושתי כפות של קישואים ממולאים בקינואה (כן, זה התפריט כשיש לך שף פרטי עם שירות קייטרינג שגר אצלך בבית), סיימתי בשני קינוחים שגורמים למדריכי כושר להחוויר ולדווש מהר יותר רק מהמחשבה שמא ישמינו: מוס שוקולד אלכוהולי בן כמה אלפי קלוריות (נותרו לי עודפי חומרים מסדנת שוקולד שהעברתי לא מזמן, הייתי חייבת להיפטר מהם איכשהו), ועוגת מרנג לימון שאימא שלי אפתה. כשאחותי שאלה בפליאה מה העוגה הזאת עושה אצלי בבית, אימא שלי ענתה: "דבי ביקשה, אז היא באה לחיות פה".

"לא", ענינו שתינו במקהלה, "היא באה למות פה".

כבר מזמן השלמתי עם העובדה שאף קינוח אינו בטוח בסביבתי, ואם אי פעם ארזה זה לא יהיה על ידי סירוב לעוגות גבינה. לסרב לקינוח – זו לא אופציה, מבחינתי. כשתחליטו לסרב בנימוס לקינוח, אתם מוזמנים לשלוח אותו אליי. אני כבר אטפל בו.

הקטע מתוך הספר "דיאטה?! הצחקת אותי", לרכישה 

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
×